לרוץ ״רק״ בשביל הכיף

איך מקבלים את הדרייב והמוטיבציה לצאת לרוץ? כמעט כל מאמן או פסיכולוג ספורט שתשאלו יגיד לכם - הירשמו למרוץ! זו טקטיקה ידועה כמעט בכל דבר בחיים - נעיצת תחרות בלוח השנה מעניקה לנו תחושת משימתיות ומטרה, סיבה לרוץ, יעד לשאוף אליו, מה שדוחף אותנו לצאת ולהתאמן.
אבל מה אם אתם פחות נהנים ממרוצים? מה אם אתם לא אוהבים את אלמנט התחרותיות, את המתח שלפני, את ההכנות, את תכניות האימונים המובנות לקראת מטרה אחת?
יש רצים שמגייסים מוטיבציה לצאת לרוץ גם בלי דד-ליין כדוגמת מרוץ או תחרות. זה נכון, מרוץ ותכנית האימונים לקראתו נותנים תחושה של מטרה לריצה, מה שעוזר לאנשים רבים לצאת לרוץ גם כשפחות מתחשק או כשמזג האוויר פחות מזמין. מצד שני, רצים רבים הפכו ״שבויים״ בידי התחרויות - כשאחת מסתיימת הם ממהרים כבר להירשם לתחרות הבאה, והם לא לוקחים רגע ליהנות מריצה לשם ריצה, כפי שאולי עשו בתחילת הדרך.
מה גורם לאנשים שרצים בשביל הכיף לרוץ? מהיכן הם שואבים מוטיבציה ונכונות להתמיד? איך נראית הריצה ללא תחרות באופק? ואולי שווה גם לרצים תחרותיים ללמוד מהם משהו?
 
לאהוב את הריצה (אבל באמת)
ריצה לצורך מטרה ספציפית הופכת את רוב הריצות למכוונות אותה מטרה. סביר להניח שתצטרכו להצטייד בשעון ריצה או באפליקציה בטלפון שתסייע לכם לדעת כמה אתם רצים ובאיזה קצב. תצטרכו גם להיצמד לתכנית - מתי לרוץ ומה לעשות במהלך כל ריצה. הרעיון של להשתמש בריצה כדי ״לנקות את הראש״ לא כל כך עובד כשצריכים לשמור על קצבים ממוצעים ולדעת מה עושים בכל רגע נתון.
מה אפשר ללמוד מזה? המטרה של ״רצים לכיף״ היא ההנאה מהריצה עצמה, ולא התחרות שבסופה. גם אם כבר נעצתם מרוץ באופק והתחלתם להתאמן לקראתו או אם אתם חושבים כבר על המטרה הבאה, חשוב שתעצרו מדי פעם ותגדירו - למה אני רצ/ה? האם זה בשביל לעלות על הפודיום, לקבל הכרה מאחרים, למען הכושר הגופני, למען שמירה על המשקל, כדי שיהיה לי זמן עם עצמי, או אולי זמן עם אחרים (קבוצת חברים לריצה) או אפילו זמן בחיק הטבע? אנשים רצים בגלל הרבה מאוד סיבות, לכן גם אם אתם רצים לקראת מטרה, חשוב להיזכר תמיד למה התחלתם לרוץ או למה אתם ממשיכים בזה, במטרה להחדיר חלק מההנאה שבריצה לתוך הריצה התחרותית. ברמה הפרקטית, נסו לשלב ריצה אחת לפחות בשבוע שהיא ריצה ״ללא שעון״ ו ״ללא קצבים״. היא ריצה לשם ריצה, נפח שתצברו ויסייע לכם בכל תכנית אימונים, אבל גם זמן שלכם עם עצמכם בו אתם לא קשובים לקצב או לקילומטרז׳ אלא רק לעצמכם.
 
להתאמן כדי להתאמן
רצים רבים ״מתמכרים״ לתחושת האימונים למרוץ. יש משהו בתחושת המחויבות שיוצרת תכנית אימונים למרוץ מטרה כמו מרתון/חצי מרתון/10 ק״מ שגורמת לנו לצאת לריצה ברצון ואפילו בציפייה מסוימת. גם תחושת ההתקדמות והשיפור תורמים לתחושה שהריצה מביאה אותנו צעד אחד קדימה לעבר המטרה.
מה אפשר ללמוד מזה? תאמינו או לא, אבל כל אחד יכול לייצר לעצמו אתגרים. אתם לא צריכים בהכרח את שטיח המדידה ושער הזינוק כדי להגדיר לעצמכם מטרה וסיבה לצאת לרוץ. אם זו לא התהילה וה״מה יגידו״ שמניע אתכם, אלא נטו האתגר של לשבור שיא אישי כלשהו (של קצב, מרחק או סוג האתגר) - נסו לשבור את השיא בכוחות עצמכם. לדוגמה - תחליטו שאתם מגדילים את נפח הריצה מדי שבוע. דוגמה נוספת - צאו לטסט ריצה של 5 ק״מ הכי מהירים שלכם בלי לעצור (או יותר - בהתאם לרמתכם). מהירות ומרחק לא מעניינים אתכם? צאו למסלול מאתגר ותלול בשטח ותתאמנו לקראתו באימוני עליות ושטח ממוקדים. אתם אפילו יכולים לייצר לעצמכם תכנית אימונים ולהגדיר איך תיראה כל ריצה, גם בלי שבסוף התכנית יש מרוץ.
 
להקשיב לגוף
עוד דבר שרצים למען הכיף טובים בו יותר מרצים תחרותיים הוא החיבור לגוף ולנפש. בעוד שרץ תחרותי כנראה ירוץ על כאב עד שיגיע לפציעה (כי יש תכנית ויש מרוץ), רץ למען הכיף יוכל להרשות לעצמו לנוח ולתת לפציעה לחלוף. רצים שתמיד יש להם איזשהי מטרה מול העיניים עלולים להתקשות לקחת יום מנוחה ויעדיפו להמשיך להתאמן גם כשהם לא מרגישים טוב, עייפים או חלילה פצועים. רצים לא תחרותיים יותר גמישים באדפטציות שהם יעשו לריצה שלהם, כי בסוף הם כאן בשביל הכיף.
מה אפשר ללמוד מזה? כוונו להיות הרצים הטובים ביותר שאתם יכולים, אבל לא על חשבון פגיעה בעצמכם. נסו לכתוב לעצמכם איך הרגשתם אחרי כל ריצה - האם היו לכם כאבים כלשהם? האם חשתם עייפות מוגברת? כך תוכלו לעקוב מתי באמת התחילו הבעיות ולא להדחיק אותן. זכרו שבטווח הקצר אולי תגיעו לתחרות גם עם פציעה ואפילו תסיימו אותה, אבל בטווח הארוך אתם תזכרו את החוויה כלא חיובית במיוחד וגם פציעה שהיתה יכולה להיעלם תוך כמה ימי מנוחה, תיגרר הרבה  יותר ואולי אפילו תשבית אתכם בסופו של דבר מפעילות.
 










רצים בשביל הכיף או רצים בשביל תוצאה? כל סוגי הרצים נפגשים על מסלול אחד, במרתון סמסונג תל-אביב 2020 >>
www.tlvmarathon.co.il